עמידר, החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' הילר ואח'

פסק דין

1.מונחת לפני בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר שהגישה המשיבה כנגד המבקש בסכום כספי בסך של 4,663 ₪ וסילוק יד.

2.בין הצדדים נערך ונחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת ביום 23/6/87 ולפיו נקבעו דמי השכירות החודשיים, על סך 51.88 ₪ צמודים למדד המחירים לצרכן של חודש מאי 1987. על פי ההסכם, רשאית המשיבה לשנות את גובה דמי השכירות ע"י מתן הודעה מוקדמת בכתב של 2 חודשים (60 יום).

3.המבקש הודה בבקשה כי הוא חייב למשיבה, עד לחודש אפריל 2010, דמי שכירות עבור חמישה חודשים, שהוערך על ידו כ- 2,000 ₪. עוד ציין המבקש בבקשה כי החודשים שבהם לא שולמו דמי השכירות, אינם רציפים, אלא משתרעים לאורך תקופה. המבקש מבהיר בבקשה כי דמי השכירות החודשיים נקבעים בכל שנה מחדש בהתבסס על הכנסתו החודשית. שובר התשלום של חודש אפריל 2010 עמד על סך של 514 ₪ ששולם על ידו, ושובר התשלום עבור חודש מאי 2010 עמד על סכום דמיוני של 1,133 ₪.

4.בפי המבקש טענה כי המשיבה גבתה גביית יתר בשנים 2007-2009 כאשר חישבה את שכר הדירה לפי הכנסה של 4,000 ₪, כאשר בפועל הכנסתו החודשית היתה בסך 3,300 ₪.

5.בתאריך 24/3/11 התקיים דיון בפני כב' הרשם (כתוארו אז) נעמן אידריס שנעתר לבקשת המבקש לדחות את הדיון לחודש מאי על מנת שיפנה למשיבה להצגת מסמכים דרושים ולבקש פריסת החוב שאינו שנוי במחלוקת.

6.בדיון שהתקיים בתאריך 23/5/11, הודיע ב"כ המשיבה שהמבקש הגיש מסמכים לקביעת שכר דירה לשנים 2007-2009 בהתאם להכנסותיו וערער על גובה שכר הדירה בשנה האחרונה, ושטענותיו נמצאים בבדיקה של המשיבה וביקש לקבוע את התיק לתזכורת.

7.בהעדר הודעה מאת ב"כ המבקש, נקבע התיק לדיון שהתקיים היום ובמהלכו סיכמו הצדדים את טענותיהם בפני, ומכאן ההחלטה.

8.בסיכומיו, המבקש חזר על טענתו כי מעבר לחוב שהוא מודה בו הוא אינו חייב דבר למשיבה. לטענתו, על המשיבה להוכיח שהוא חייב. כראיה להתנהלות לא ראויה של המשיבה בנוגע לחובו כלפיה, ביקש המבקש להפנות, לשובר תשלום ומכתב התראה שהופנו אליו ויצאו מתחת ידי המשיבה באותו היום, כאשר על גבי השובר נקבע הסכום לסך של 2,382.43 ש"ח והסכום המצויין במכתב ההתראה עמד על סך של 2.374.5 ₪. כבר עתה אומר כי אין בדעתי לדון בהבדלים של 8 ₪, מיותר לציין שככל שהדבר הטריד את מנוחתו של המבקש, יכל לשלם את הסכום הנמוך מבין השניים.

9.ב"כ המשיבה טען בסיכומיו כי, המבקש מודה שהוא צבר חוב כלפי המשיבה ואין הוא מכחיש את החוב, טענתו היא כי אין ביכולתו לשלם את החוב. טענה זו אינה מהווה הגנה מפני התביעה.

10.בפתח הדברים אציין, אין זה המקרה בו על בית המשפט לקבוע מהם דמי השכירות הראויים שעל המשיבה לגבות מן המבקש והם מוסדרים בצורה מפורשת בהסכם שנחתם בין הצדדים. על כן, אני דוחה את כל טענות המבקש באשר לגובה דמי השכירות החודשיים ואופן קביעתם ע"י המשיבה.

יתרה מזאת, המבקש טוען כי שובר חודש מאי עמד על סכום דמיוני של 1,133 ₪, אך לא טרח לצרף אותו לבקשה לביסוס טענתו ואף לא ביקש להציג אותו במהלך הדיון, כמו גם שוברים אחרים שיש בהם להצביע על גובה דמי השכירות החודשים שהוא שילם או שנדרש לשלם.

11.בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה, על המבקש להתגונן להגיש תצהיר המפרט את כל העובדות המבססות את הגנתו. בדרישה זו לא עמד המבקש. בקשתו של המבקש מנוסחת באופן כוללני וחסרים בה פרטים רבים לביסוסה. לא די לטעון "אני לא חייב". על המבקש לפרט את פרטי העובדות ופרטי העניין. המבקש לא פרט כיצד חישב את הסכום שאינו שנוי במחלוקת ומדוע הוא נקבע על ידו לסך של 2,000 ₪ ופועל יוצא מכך, איך חושב על ידו הסכום שבגינו הוא מבקש שתינתן לו רשות להתגונן.

ראה ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3), 188 , 199-200 (1991):

"בית משפט זה קבע בשאלת מידת הפירוט הנדרש בבקשת רשות להתגונן כי:

"כלל גדול הוא כי נתבע המבקש רשות להתגונן חייב להכבד ולהיכנס לפרטי הענין שעליו מבוססת הגנתו. טענה סתמית "אינני חייב" אינה מספקת ואינה מזכה ברשות להגן... טענה סתמית "אינני חייב" אינה טענת עובדה שניתן להוכיחה בראיות אלא מסקנה משפטית וספק אם בכלל מקומה בתצהיר בלי שהונחו היסודות העובדתיים לביסוסה. (ע"א 146/68 דולגין נ. ישועה, פ"ד כב (305 ,302 (2, כפי שצוטט בהסכמה בע"א 431 ,422/86 הנ"ל בעמ' 362, וראה גם ע"א 385/59, פד"י י"ד 49, 50. וכן ע"א 142,141/76, פד"י כא (482 ,488 (1)."

12.מכלול הנסיבות שלפני לא מצביע כי למבקש טענת הגנה הראויה להתברר והוא לא הצביע על הגנה ולו בדוחק מפני התביעה. המבקש, כאמור, הודה בקיומו של חוב כלפי המשיבה, חוב שנוצר בשל תשלומים לא סדירים על ידו.

13.אשר על כן, אני דוחה את הבקשה למתן רשות להתגונן והמשיבה רשאית ליטול פסק דין כנגד המבקש.

14.לא מצאתי לנכון להורות על הוצאות בגין הבקשה.